נחמי היא לקוחה וותיקה שלנו, היא כמעט בת גילי ואנחנו מכירות כבר שנים. ממתי? מאז שהיא נִשאה, קצת אחרַי.

ובכל זאת, נחמי לא באה הרבה לבקר אצלינו בקליניקה,נחמי מעוטת יכולת. בצורה קיצונית. הבית של נחמי, רווי בעיות. מכל הסוגים. והכסף שנכנס שם במשורה, הולך ללחם, ולא לחמאה.

חלק מהכסף הוא גם כספי צדקה, של נדיבים שתומכים בהם, להקל את המצב אז נחמי לא מרגישה הגון ללכת להתייפיף אצלינו וכמו כל אשה, גם היא רוצה להיות יפה זכותה, אבל החיים, החיים, לא תמיד הוגנים והתחושות שלה לא משהו היא גם לא מטופחת ומהצרות היא לא ממש מצליחה לברוח והחיוך לא תמיד בן בית על פניה הטובות.

אז איך בכל זאת היא לקוחה?? שמעו קטע יפה.
לפני שמחות משפחתיות שנחמי ובעלה עושים, ולפעמים גם לפני חגים, יש מישהי שמעניקה לה סכום נכבד ושולחת אותה אלי לטפל בעצמה, אני לא מפרטת כעת את חלקינו בעסקה, כי זה לא הקטע, אבל אני משתדלת שנחמי תצא נשכרת מכל הצדדים, גם ע"י השתתפות מצידינו, העיקר שתהיה שמחה.

ואז, בזמנים הללו, היא נכנסת ואנחנו מתאמים טיפולים ומוצרים הביתה ותמיד תמיד נחמי מסתכלת עלי ובכנות נוגעת ללב מחמיאה לי גם על המראה, והכי הכי על החיוך ושמחה והלב שלי יוצא אליה ונמס ממנה, אני מצידי מחפשת ומוצאת ברוך ה' את המילים המתאימות שיעשו לה טוב בלב ויעצימו אותה ויגדלו אותה בעיני עצמה. כי אני יודעת, שכשהיא תהיה חזקה מבפנים, החיוך שלה יהיה חזק יותר ומאיר, עלובי החיים. כבר אמרנו?

לפני כמה ימים, נכנסה אלי נחמי שוב, ב"ה הם עושים שמחה בשנית,נחמי מספרת לי ש"קיבלה תרומה נכבדה מהאשה הטובה שמבינה ללב אשה וכן יש לה כסף לטיפוח". תרומה כזו מאד מרגשת, כי זה אישי וכל כך אמיתי, יש פה את המצווה של לשמֵחַ ואני שמחה להיות שותפה בעסק הזה.

שמעתי את הסכום, וביחד החלטנו מה עושים איתו. מה יתרום לה הכי הכי כדי להגיע לאירוע מטופחת, במינימום הכסף, מקסימום תוצאה , אפקט, וגם חומרים שיישארו לאחר כך. (לכל מי שעסוק עכשיו בחשבונות כמה הרווחתי וכל זה, צאו מזה דחוף, זה לא העניין, וכן דאגתי שהיא תרוויח, ולא אני).

ואז, אחרי כל ההסברים, והפירוט של אופן השימוש של החומרים, וקביעת התורות לטיפולים,אחרי הכל,עמדה נחמי מול המראה היפה בקליניקה ואמרה לי :"את רואה? אני לא יכולה לחייך,אין לי כסף לטיפולי שיניים,עכשיו קיבלתי תרומה רק לסדר את השן הזאת אבל כל השיניים כלכך לא יפות ואני לא יכולה לחייך אז מה יעזרו לי כל הטיפולים? גם ככה כשאני מחייכת אני מכוערת". אוופס

ד מ ע ו ת. החבאתי אותן.

וממקום של אפס רחמים, טכני לגמרי, עמדנו יחד מול המראה, ובדקנו, איך הכי הכי יפה לנחמי לחייך,איך החיוך הכי טבעי ויפה ושכמעט לא רואים את השיניים, בלי לספר לה סיפורי: "השיניים בסדר,אף אחד לא רואה, העיקר שתחייכי,אפילו אם רואים את השן השחורה" אלא נטו ממקום שחיפש את הזווית הנכונה לחיוך, כדי שגם נחמי תרגיש טוב וגם האורחים שלה,ייראו חיוך אמיתי.

תדעו לכם. אם מישהו מרגיש לא טוב, תעזרו לו להרגיש הכי טוב שהוא יכול, אבל בלי לסובב לו את המוח, הוא אולי דל אמצעים, עני, אבל לא מטומטם.

אני הכי שונאת למדוד בגד בחנות בגדים שעושה אותי תפוח אדמה בדימוס והמוכרת באה ומוסיפה לי רוטב כלום מעל הראש של " איזה יפה לך".הלו את, גיברת, תשמרי את השקרים שלך לבית,פה תעבדי!.

אם את מתיימרת להיות בקטע של סטיילינג, אז אם הבגד מוציא לי את המותניים קצת יותר מהעובי של החיבור בין אמריקה הצפונית לדרומית, תגידי לי דחוף להחליף אותו למשו יפה יותר (או לעשות דיאטה, אבל אל תתני לי לצאת ככה מהחנות….).

כשאתם נותנים מחמאה, תשתדלו שהיא תהיה אמיתית,יש מה לתת ולהחמיא ל כ ל א ח ד והרבה,מחמאות זה דבר חשוב ותמיד טוב לחלק ממנו המון, בלי קמצנות , בלי חשבון אבל עם שימת לב למחמאות שיבואו ממקום אמיתי, רק עוד קצת מאמץ קטן ויאמינו לנו יותר ומחמאות כאלה שמגיעות מהלב מהמקום האמיתי יכולות לשנות עולמות לתת עוצמה האמיתית ולהזריק כח פנימי.

ועוד טיפ קטן. יש כאלה, שנראים תמיד טוב שיוצאים נפלא בכל תמונה(בעלי למשל. חצוף. אובר פוטוגני) אני את האמת פחות. אז למדתי את זוויות הצילום שהכי טובות לי, (נטול סנטר כפול למשל),את הצבעים שעושים לי טוב לפנים,את הגזרות שהכי מחמיאות לי ואני מרגישה טוב. לא יודעת אם כולם חושבים כמוני עלי, אבל זה לא ממש מעסיק אותי הכי חשוב שאני חושבת שאני בסדר, אז  מותר לפעמים לקחת מראה, ולבדוק מה הכי נכון ויפה לי.

בחדר, בשקט, זה לא פדיחה,זה לא בושה לרצות להרגיש טוב , להיראות טוב ולעשות לשם כך את המקסימום שביכולתינו (שימו לב, כל אחד לפי ההרגשה שלו, הרצון שלו, היכולת שלו וסדרי העדיפויות שלו ),משיניים ועד חיוך,מתמונה ועד מציאות,מאפס ועד מיליון.

ונחמי? אני מאמינה או רוצה להאמין שהיא גם מול המראה בבית שלה, מתאמנת,סך הכל שמחה זה משהו נורא מרגש ומאד משמח, והחיוך יבוא לה באופן בטבעי, ואני אחייך בלב שלי.

והתמונה???

אה, זה העגיל של גילי, בחורה אחת, מהמכללה שלי, מעיינות. שיום אחד פתאום הוא הציץ לה תחת הצמה וכל כך אהבתי וביקשתי ממנה לצלם אותו כי מצא חן בעיני,בטח שהיא הרשתה לי.
כולנו אוהבים מחמאות אמיתיות